לי בירן- סיוון

בבית, אחרי טיול שנתי :)
מכירים את ההרגשה שימים שלמים נמחקים לכם? ככה אני עכשיו מרגישה.
אמנם אני זוכרת הרבה מהטיול( הוא היה אתמול חח), אבל אני רק רואה תמונות בראש שאני צופה בילדים. כאילו שלא הייתי שם.אם לנסות להסביר- כלומר מבחינה רגשית. הראש שלי לא היה בכלל בטיול, לא התנהגתי כמו עצמי והייתי הרבה יותר סגורה. האמתי, שרציתי הבייתה. הזמן עבר לאט לאט.
תנחשו למה.
מיכאל עדיין יושב שמה במוח הקטן שלי ומשתלט עליו, ואם כמה שקשה לי להוציא אותו- הוא לא יוצא וגם כך במציאות.
בכל הטיול הוא תמיד צץ לו מכל הילדים. זה מזכיר לי שאמא שלי סיפרה לי, שכשהיא באה לקחת אותי מהגן, כל הילדים היו במתושטש ושחור לבן, ורק אני הייתי בצבעים וברורה. זה הרגיש לי ממש ככה.
בערב הלכתי לאחד החדרים ובמקרה גם מיכאל היה בפנים. בליבי, רציתי שהוא יהיה כי לא עניין אותי משהו אחר, אבל לא העזתי להסתכל עליו.
שכבתי על המיטה שמה וראשי היה מונח על חברה שלי שישבה במיטה, וכולם צחקו. רציתי שמיכאל יגיד משהו אליי, אבל זה כמובן לא קרה.
עכשיו דיברתי עם הילדה הזאת בפייסבוק, פתאום היא אומרת לי "את יודעת, אני מקנאה בך. כל הזמן ראיתי את מיכאל נועץ בך מבטים, וכשיצאת מהחדר, הוא שאל איפה את".
יא ראבק עם הילד הזה! די שיעזוב אותי!
ועכשיו למשהו מעניין יותר, כי אני מרגישה שאני קודחת לכם במוח על ילד שאתם אפילו לא מכירים! מצטערת..
אז החלטתי להכין בובה, האמתי שזאת הייתה מטרה לשיעור פיסול אבל כל כך נהנתי שהכנתי כמה, והינה הטובה מבינהם.
היא קצת( מאוד) מפחידה, אבל זה מה שאהבתי בה. היא מזכירה לי את הצ'יזבט היחיד שבאמת צימרר אותי, ועד היום אני מפחדת ממנו- דולי. ( למי שלא מכיר- בובה שרוצחת יום אחרי יום משפחה שלמה)
רק שהוספתי לזה קצת משהו מצחיק וחמוד אפילו/צבעוני.
לילה טוב שיהיה,
קטיה