יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

ההודעה הכי חשובה בעולם!

כיוון שהבלוג שלי בעברית, יותר קשה לאנשים לקרוא ממנו ולכן החלטתי לעבור לישראבלוג.
הינה הכתובת החדשה.
תהנו :)
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=726921

Ellie Goulding-The Writer

אני קוראת עכשיו את הנסיך הקטן.
שכחתי שהספר הזה כבר קיים עד אחרי שמיכאל הסביר לי משהו מהספר.
זוכרים שבספר, כאשר הוא נחת וראה את הנסיך, הנסיך ביקש ממנו לצייר לו כבשה. הוא ניסה בכל כוחו לצייר כבשה, פעם אחר פעם, שלדעתו הן יצאו מאוד יפות אבל הנסיך לא אהב. כאשר לא היה לו יותר כוח הוא פשוט החליט לצייר כופסה ואמר לנסיך שבפנים הכבשה. פתאום הוא נהיה שמח. כלומר לכל אחד יש מושלם אחר, כך שלפעמים כשלא מראים את המושלם אלה נותנים מקום למחשבה- אפשר לדמיין כל מה שרוצים, ולשקוע בדמיון ובפנטוזים.
זה בעצם נכון לכל דבר בחיים, תחשבו על זה.



כובע-accessories
שמלת צמר- מילאנו
מגפיים- BERSHKA
גרביונים- סופר פארם

יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

Manau - La tribu de Dana


סתם עוד יום.
אבא נסע היום בבוקר בחזרה לפינלנד שלו. טוב לפחות עכשיו יהיה לי קצת שקט, כי גם אני או אמא לא כאלה דברניות גדולות...
הכל היה איתו ממש טוב, אבל אתמול היה לי סתם חרא יום בבית הספר ולא יכולתי להסתיר את זה בבית. בערב יצאנו למסעדה והתנהגתי פשוט כמו bitch אמיתית.
כנראה שמתי שהוא עוזב אני נהיית לחוצה ועצובה ופשוט מוציאה עליו הכל. מתחילה לרדת עליו ולשאול למה הוא עוזב אותי, למה הוא מעדיף לחיות בחו"ל. אבל אף פעם אין תשובה. אולי בכלל לא כדאי לי לדעת אותה.
אני מצוננת. זה סיוט. אני כל שנייה מתעטשת ויש לי את האפצ'י הכי מצחיק בעולם. אוקי- תדמיינו את פיקצ'ו מתעטש. זה כמו צפצפה. האמתי שזה חמוד.



זקט- לפני שתהיו בשוק, אני אזכיר לכם שתמידתמיד אפשר למצוא מציאות ממש יפות, הז'קט המהמם הזה הוא מתמנון! 170 ש"ח ><
נעלים- עוד מציאה! זה ברחוב כצנלסון בגבעתיים, אצל חייט נראה לי. פשוט מתוקות. עלו לי 25 ש"ח

יום שבת, 18 בדצמבר 2010

דניאלה ספקטור - הכוכב הזה מת

אבא שלי עדיין בארץ ואני עכשיו בחדר שלי אצל הבית של סבתא, שכאשר הוא בא לביקור פה הוא גר.
סבתא ממש מצחיקה אותי. קודם כל היא כבר בת 92, עיוורת וכבר שוכבת על היום במיטה ובגלל שאבא לא בארץ יש לה פיליפינת בשם מיירה. מיירה היא תופעה מיוחדת. היא אישה ראשונה בחיי שנתקלתי בה ואני יכולה באמת לומר- הינה זה בן אדם פשוט חסר מוח. היא סתומה שזה לא יאומן!!! אנחנו חשבנו שהיא עושה את עצמה ככה או שזה בתרבות שלהם לא לדבר הרבה או לשאול שאלות, אבל היא כמו רובוט ורק אחרי מליון הסברים היא קולטת משהו.  אבל בתכלס היא חמודה וקוראת לי mis. קטיה. אני יכולה לחיות עם זה!
אז בקשר לסבתא שלי, היא ממש מטורללת! יש לה בעיית זיכרון אז היא לא זוכרת הרבה והיא חיה בארץ הטרללה שלה, נגיד פתאום היא אומרת " אם הוא רוצה להכנס שייכנס!" או " אני מאחרת לאוטובוס!!" , " הוא גנב לי את הכסף, אני צריכה כסף", " אמריקה זאת ארץ נורא נחמדה.", וואו איזה מסיבה ענקית יש פה!" . אלה משפטים שהייתי חייבת לרשום חחח:)
בתיכון נהיה עמוס יותר ויותר מכל שבוע שעובר ויותר לחץ. דווקא שאבא שלי סוף סוף הגיע לבקרני מארץ הבלונדינים פינלנד אחרי שלא ראיתי אותו 4 חודשים- יש לי מליון עבודות, שיעורים ומבחנים. קשה להספיק הכל והמוח מיידי פעם מתפוצץ.
מיכאל יצא לי מהראש לגמרי וזה היה רעיון מעולה פשוט למחוק את המספר שלו מהפלאפון ואת כל העבר שלנו. עדיין כשאני הולכת לפארק לרוץ אני תמיד נעצרת איפה שהיינו יושבים. 
אתמול היה לי יום קצת מבאס בתיכון אולי מרב שאני עייפה אז אחרי בית ספר הלכתי עם החברה הכי טובה שלי שירה להסתובב וכדי לעודד אותי ירדנו אחת על השנייה פשוט התפקענו מצחוק. לא יודעת למה לרדת אחת על השנייה עובד אבל זה עבד.
באותו הערב יצאתי עם האח התאום שלה יולי המתוק לסרט בקניון איילון מתוך לב רמת גן וגם כך בדרך חזרה, והיה איתו הכי כיף שבעולם. התפלתי כמה קל לי לספר לו הכל, על מיכאל, על חברות, אבא שלי ועל הריבים על אמא, על בגדים, מוזיקה, אך שהולך לנו בבית הספר וגם סתם על שטויות. יולי שאל אותי פתאום- מה מצאתי במיכאל. בהתחלה היה לי תשובה מאוד ברורה; הוא סקס אפיל כזה. הוא מסתורי. לו דווקא חתיך אבל בגלל שהוא מתנהג ביישן ומסתורי זה משך אותי. אבל עד היום לא הבנתי באמת מה היה לי כל כך חשוב בו.
צילמתי הרבה דברים חדשים ובגדים שלי- אבל אין לי את הקבל להוריד תמונות. אז תאחזו בסבלנות ואני אעלה אותן כנראה שבוע הבא כשהוא יעזוב.
תמשיכו לקרוא, אתם נותנים לי דחף להמשיך.
אוהבת- קטיה.


נ.ב.  אני ויולי החלטנו ללכת להתנדב בשביל כלבים ולעזור שם לאימוץ כלבים. הלכתי למקום וצילמתי את החיות. כואב הלב.








" and when you need a place to turn to, for better or worse- i got you"
-leona lewis

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

Girls Aloud - The Promise

סוף סוף קצת חורף :)
תמיד זה עושה לי מצב רוח טוב. איזה דיכאון יש בגשם תגידו לי?
 אני ותמיר קצת מתקרבים וזה נחמד, למרות שדניאלה אמרה  לי שלא מתפשרים על בנים, שבסוך יבוא אחד, כך שאם לא נראה לי עליו ואני מנסה לחפש סיבות למה כן- פשוט לעזוב.
אולי צריך לא לחשוב כל כך הרבה. אם אני אפסיק לחשוב ופשוט יעשה נראה לי שהדברים יהיו הרבה הרבה יותר פשוטים.
ובנתיים- פשוט מסתובבת ברחבי ת"א לנשום את האוויר הצח( פיח של מכוניות מעורב וסיגריות וקקי של כלבים.)
החיים יפים כשאתה בן 14.
נ.ב. קניתי ג'קט ג'ינס מושלם מושלם ביריד ליד כיכר דיזינגוף ביריד בגדי יד שנייה, כל שישי.




שישי הזה הנושא שלי הוא פשוט -HAVE FUN!

יום חמישי, 9 בדצמבר 2010

fuck you! lily ellen

זהו, זה פשוט נמאס לי. אין לי כוח יותר.
ניסיתי בלי סוף ושם דבר לא עובד. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לספר לכם. אני מבינה שלמיכאל קשה, או מה שזה לא יהיה אבך הוא פשוט לא יכול להתנהג אלי ככה.
מה שקורה, זה שאני לא רוצה לאבד אותו אבל כנראה שהוא אותי, אז לא משנה מה אני עושה- הוא מתנהג באדישות, בסנוביות ובצורה מגעילה כמו שבחיים לא התנהגו אלי- ומה שלא מובן פה זה למה לעזעזעל אני ממשיכה לנסות כל כך חזק שהיחסים שלנו יהיו כמו קודם. זה כמו שאני עושה לבנים- והפעם זה תפס אותי. אני אתן דוגמא- נגיד שיש לך חבר ווגילית שהוא בגד בך. הוא בא אליך ומבקש סליחה ומתכנן הרצאה שלמה לפני, והוא מצפה שיהיה עכשיו ריב או שלא תסלחי לו לעולם- וכל מה שאת עושה זה פשוט לומר " סבבה. אין שוב בעיה ואני סולחת." אבל בפועל- את סנובית, לא מדברת איתו, קרה אליו. זה פשוט יכול לשגע אנשים. אז זה מה שהוא עושה לי. אמר שאנחנו בסדר, אבל בפועל זה לא קורה, והוא גורם לי להגרר אחריו ולעשות הכל בשבילו. אז אתמול ניסיתי לדבר איתו ולומר לו שזכיתי בסוף בשתי מדליות זהב (!!!!!) והוא הגיב באדישות כזאת מעצבנת. אני ממשיכה להתנהג יפה למרות שמשהו נורמאלי היה פשוט לא מדבר איתו לעולם. ואז שאלתי אותו אך הוא והוא אמר שהוא לא מפסיק לבכות. אמרתי לו שאני יעשה הכל כדי לשמח אותו ואני נורא רוצה להפגש ושהוא חשוב לי הכי שיש ( שאני לא יודעת למה לעזעזעל זה עדיין נכון!!) ומה הייתה התגובה שלו במקום תודה? הוא העיז לומר לי שזה נשמע מטריד. מטריד? מטריד?!?!!!
אז מה שעשיתי נרא לי הכי נכון, וחבל שלא נזכרתי בלעשות את זה כבר קודם; מחקתי את המספר שלו מהנייד, את כל ההודעות שלנו, את כל האינבוקסים החמודים מלפני כמה חודשים שהוא כתב לי שהוא אוהב אותי, וכל זיכרון שהכי הייתי רוצה בעולם שיחזור. אבל הזכרונות האמיתיים הם פה בבלוג שלי, שאותם אני לא יכולה למחוק כי בערך בכל פוסט הזכרתי אותו, אז כנראה שפשוט אצתרך להתגבר לבד. זהו, אפילו בצ'אט הוא אצלי בקבוצה שלא מדברים איתה ושתמיד מנותקת. אם ככה הוא רוצה, שיהיה לו בכיף. אבל כשהוא ייזכר (אם הוא יזכר) להתנהג פתאום יפה, אני כבר לא אהיה שם בשבילו.

יום שני, 6 בדצמבר 2010

coldplay- yellow

כולם עדיין עצובים בקשר למוות הפתאומי של המורה מהתיכון שלי אבל מתגברים.
אני כבר כל היום בבית, אז החלטתי לעשות מרתון שירים מוצלחים- והינה אחד האהובים עלי ביותר-  yellow של coldplay
מחר יש לי תחרות שחייה שזה הדבר הכי מלחיץ שיש בעולם הזה. אין לי בעיה להופיע מול מליון אנשים במשהו שאני טובה בו- אבל זה ספורט, שקשור לנשימה, לאוויר ולגוף שלך. אני מפחדת. אבל חושבים חיובי- יהיה חיובי :)
אבא שלי מגיע לארץ ובאופן משונה אני ממש מתגעגעת. תמיד אני רגילה לזה שהוא בא כל 4 חודשים אבל הפעם אני ממש צריכה אותו. צריכה חיבוק של אבא.
נראה לי שהמוות של המורה הרס את כל הג'זזזניקים ( או אך שלא אומרים- ילדים שמנגנים ג'אז חח) אבל במיוחד את מיכאל. הוא אמנם לא בכה ונשאר אדיש כמו תמיד, אבל זה רק בגלל שזה מיכאל. מבפנים הוא הרוס אני בטוחה, וזה לא מוסיף להרגשות שהיו לו מלפני.
בכל מקרה הוספתי פה כמה תמונות חמודות שמצאתי עוד מתקופה קצת יותר שקטה. ממש חמוד לא?




קשת לשיער- אלנבי
וסט צבעוני- ונציה
כובע- TopShop
                                          

יום שבת, 4 בדצמבר 2010

red hot chili peppers- snow

לא יאומן. שבוע שכבר לא כתבתי בבלוג.
מרגישה עם זה דיי חרא האמת. היה לי המון מה לומר אבל לא מצאתי את הזמן המתאים לכתוב.
חנוכה לא בדיוק נפתח כמו שציפיתי שיהיה. חנוכה הוא חג האורות והניסים כיביכול, אבל בנתים הוא ממש ממש לא.
קודם כל השריפה הנוראית, עם כל המודעות שלי והעצב למה שקורה לעולם שלנו- זה רק כואב עוד יותר. שלא נדבר על החיות המסכנות. להשרף זה המוות הכי נוראי שיש. מוות ותביעה. זה מוות איטי וכואב.
עם זה, בכלל לא קר. אני לא זוכרת חנוכה שהלכתי עם גופייה ולבית הספר או שמלה קצרה. ואיפה הגשם?! זה פשוט לא יאומן איזה רמזים עבים בטירוף העולם שלנו נותן לנו וצורח שהוא צריך עזרה, זה סוג של המוות האיטי שלו.
אבל מה ששבר את גב הגמל- היה אתמול.
אחרי מבחן של 3 שעות בתולדות האומנות, יצאתי להפסקה והלכתי לכיוון המגרש איפה שילדי המגמת ג'אז של השכבה שלי( מוזיקת ג'אז) היו באותו הרגע עם המורה שלהם עמית ושיחקו כדורסל. הלכתי לכמה רגעים וכשחזרתי אני רואה הרבה ילדים מצתופפים לייד. אני מתקרבת ורואה את המורה מעולף על הרצפה ומתעוות, עם קצף שיוצא לו מהפה. מה שהכי הפתיע אותי מהעניין, זה שאין אפילו מורה אחד בתיכון שלי יודע לעשות החייאה או הנשמה, כך שהמורים פשוט הסתכלנו עליו מטפתל בזמן שהאיש מהקפיטריה ניסה ללחוץ לו על החזה שיהיה דופק.
לקח זמן עד שהאמבולנס הגיע, ואנחנו הילדים לבד הבנו שצריך לזוז. התחמקתי עם חברה שלי לבנין ממול שהיה בו חלון המשקיף לסטנה וראינו מה שקורה. ראיתי הכל. אך שמגיע האמבולנס, אך שהם מנסים במשך דקות ארוכות מאוד להחיות אותו- אבל אין תגובה. מורידים לו את החולצה, כל הגוף זז מניסיון חזק לעורר אותו אבל אין תגובה.
רציתי רק ללכת. כאב לי והתפללתי שזה רק התקף או משהו, מה שכולנו רצינו שיהיה. יצאתי למזדרון וראיתי ילדים, מכל כיתה וגיל-בוכים. ראיתי חבר טוב שלי גבר גבר כמו שאומרים, דוחף את כולם ורץ לשירותים.
החלטתי ללכת.. כשחזרתי הביתה כבר הבנתי שזהו...
פעם ראשונה שהבנתי מה זה באמת לאבד משהו. איבדתי כבר אנשים שהיו הרבה יותר קרובים לי כמו סבא שלי- אבל בעצם עד היום אני לא קולטת שהם אינם. הם סתם בחו"ל או משהו. אבל כשרואים את זה קורה- זה כבר הרגשה אחרת. "עמית,
למרות שלמדתי איתך רק חודשים ספורים, אני מרגיש כאילו אני מכיר אותך שנים.

היית מחנך מדהים, מוזיקאי דגול, והכי חשוב, חבר טוב - כל מה שחמשוש כמוני יכול לבקש כמורה.
אני לא יודע מה איתך, אבל אני עדיין מחכה בקוצר רוח לשיעור הבא שלנו בתולדות הג׳אז, ועדיין מתקשה לעכל שהוא לא יתקיים." - ידיד מהשכבה שלי כתב

כדי בכל זאת לשמח את עצמי קצת, הלכתי אתמול לחברה והסתכלנו במגאזינים והינה שוב, והפעם על הכריכה של המגזין- דוגמנית עם רווח בשינים! כנראה שרווח נכנס לאופנה, והאמתי שזה דיי חמוד. עד לפני כמה חודשים הייתי בטוחה שזה דוחה וככה בחיים לא אתנשק- אבל הינה אני לומדת לאהוב את הרווח!
חופשה נעימה אנשים :)

עיתון אופנה לא ידוע.. =/

אני

אני!
כותרת ראשית של עיתון ווג.

 



יום שבת, 20 בנובמבר 2010

היא לא דומה - ארקדי דוכין

הימים האחרונים פשוט הזויים.
הכל התחיל בחמישי. באתי לבית הספר, מבואסת מזה שיש ספורט על הבוקר ויש לי בעיה ברגל, ועם זה אני צריכה לרוץ, ושהיום הזה הוא ארוך ומייגע. אחרי שיעור שעבדתי קשה, הלכתי להחליף בגדים ואני מגלה ששכחתי את הבגדים להחלפה. השיער שלי נראה זועה, כולי רטובה ומזיעה, עם כאבים חזקים מהריצה ופשוט יודעת שזה לא הולך להיות היום שלי.
אמרתי לעצמי שלא משנה מה אני הולכת הביתה, וכשאני רוצה משהו הוא יקרה. אז אחרי בערך רבע שעה של שכנועים בטלפון עם אמא שלי היא הרשתה לי ללכת. הלכתי למחנכת שלי להגיד לה שאני הולכת וצריכה את האישור שלה, וכשהיא שאלה מה קרה ולמה, התחלתי לבכות ובטירוף. לא יודעת מאיפה זה צץ אבל פשוט בכיתי.
היא הושיבה אותי מחוץ לחדר מורים וניסתה להבין מה קורה. באותו הזמן באה שבת איתנו מורה שלא פגשתי בעבר, והיא באה ואומרת בעדינות" שלום חמודה, אני היועצת של בית הספר", וכשמעתי את זה התחלתי ממש לבכות, בלי להצליח להפסיק. היא אמרה שבטוח הבכי שלי בא ממקום, שאני עוברת משהו ושאבוא ליעוץ אצלה. שאני, אבוא ליועצת/פסיכולוגית? בחיים לא! זה לא רק לאנשים עם בעיות נפשיות?..
אז עזבתי באמצע היום, ובשביל לנקות את הראש לקחתי את האופניים ופשוט ברחתי לים. אפילו לא לקחתי את האייפוד שלי- אלה רק ספר והרעש הנעים של הגלים. אפילו נכנסתי קצת למים ופינקתי את עצמי בגלידת מלאה קלוריות.
חזרתי הביתה והרגשתי הרבה יותר טוב.
אחרי איזה שעה, קיבלתי טלפון מחברה שלי ואומרת לי "זוכרת על מה דיברנו בבוקר? אז נחשי מה? אני ותום חברים!" ואני שומעת את שניהם ברקע שמחים. בהתחלה חשבתי שהם עובדים עלי, אבל באמת שלחברה הכי טובה שלי, שתמיד דיברנו על זה שקשה לנו למצוא את האחד, חבר שבאמת אנחנו רוצות- מתקשרת אלי ואומרת לי את זה. אני שמחה בשבילה הכי שבעולם, ובאותו הזמן מקנאה. בימים האחרונים אני מתעוררת כל לילה, באמצע השינה, אחרי חלומות על מיכאל. בחלומות הוא הבן אדם ההפוך. הוא בא אלי, מחבק אותי ושמח. מה שהייתי רוצה שייקרה. יצא לנו לדבר ממש קצת בזמן האחרון, אבל מספיק שאנחנו מדברים קצת- אני כבר חושבת לי מחשבות שאני צריכה לנטוש.
בשביל להשתחרר יצאתי עם חברה שלי לראות הארי פוטר. הסרט פשוט מדהים, ואני עוד לא מהילדות שמחורפנות על הסרטים/ספרים. באמת שאחלה ספר.
והיום- היום אני גאה בעצמי במיוחד. נסעתי עם חברה שלי, ועוד 2 חברות של אמא שלי מנמל ת"א עד הרצליה! בסה"כ 22 ק"מ! :)
אני בטוחה שרב הדברים הם באמת פשוטים, ואני פשוט מסבכת אותם. אני חושבת יותר מידי. פשוט צריך לחיות את הרגע .
אני צודקת?