לא יאומן. שבוע שכבר לא כתבתי בבלוג.
מרגישה עם זה דיי חרא האמת. היה לי המון מה לומר אבל לא מצאתי את הזמן המתאים לכתוב.
חנוכה לא בדיוק נפתח כמו שציפיתי שיהיה. חנוכה הוא חג האורות והניסים כיביכול, אבל בנתים הוא ממש ממש לא.
קודם כל השריפה הנוראית, עם כל המודעות שלי והעצב למה שקורה לעולם שלנו- זה רק כואב עוד יותר. שלא נדבר על החיות המסכנות. להשרף זה המוות הכי נוראי שיש. מוות ותביעה. זה מוות איטי וכואב.
עם זה, בכלל לא קר. אני לא זוכרת חנוכה שהלכתי עם גופייה ולבית הספר או שמלה קצרה. ואיפה הגשם?! זה פשוט לא יאומן איזה רמזים עבים בטירוף העולם שלנו נותן לנו וצורח שהוא צריך עזרה, זה סוג של המוות האיטי שלו.
אבל מה ששבר את גב הגמל- היה אתמול.
אחרי מבחן של 3 שעות בתולדות האומנות, יצאתי להפסקה והלכתי לכיוון המגרש איפה שילדי המגמת ג'אז של השכבה שלי( מוזיקת ג'אז) היו באותו הרגע עם המורה שלהם עמית ושיחקו כדורסל. הלכתי לכמה רגעים וכשחזרתי אני רואה הרבה ילדים מצתופפים לייד. אני מתקרבת ורואה את המורה מעולף על הרצפה ומתעוות, עם קצף שיוצא לו מהפה. מה שהכי הפתיע אותי מהעניין, זה שאין אפילו מורה אחד בתיכון שלי יודע לעשות החייאה או הנשמה, כך שהמורים פשוט הסתכלנו עליו מטפתל בזמן שהאיש מהקפיטריה ניסה ללחוץ לו על החזה שיהיה דופק.
לקח זמן עד שהאמבולנס הגיע, ואנחנו הילדים לבד הבנו שצריך לזוז. התחמקתי עם חברה שלי לבנין ממול שהיה בו חלון המשקיף לסטנה וראינו מה שקורה. ראיתי הכל. אך שמגיע האמבולנס, אך שהם מנסים במשך דקות ארוכות מאוד להחיות אותו- אבל אין תגובה. מורידים לו את החולצה, כל הגוף זז מניסיון חזק לעורר אותו אבל אין תגובה.
רציתי רק ללכת. כאב לי והתפללתי שזה רק התקף או משהו, מה שכולנו רצינו שיהיה. יצאתי למזדרון וראיתי ילדים, מכל כיתה וגיל-בוכים. ראיתי חבר טוב שלי גבר גבר כמו שאומרים, דוחף את כולם ורץ לשירותים.
החלטתי ללכת.. כשחזרתי הביתה כבר הבנתי שזהו...
פעם ראשונה שהבנתי מה זה באמת לאבד משהו. איבדתי כבר אנשים שהיו הרבה יותר קרובים לי כמו סבא שלי- אבל בעצם עד היום אני לא קולטת שהם אינם. הם סתם בחו"ל או משהו. אבל כשרואים את זה קורה- זה כבר הרגשה אחרת. "עמית,
למרות שלמדתי איתך רק חודשים ספורים, אני מרגיש כאילו אני מכיר אותך שנים.
היית מחנך מדהים, מוזיקאי דגול, והכי חשוב, חבר טוב - כל מה שחמשוש כמוני יכול לבקש כמורה.
אני לא יודע מה איתך, אבל אני עדיין מחכה בקוצר רוח לשיעור הבא שלנו בתולדות הג׳אז, ועדיין מתקשה לעכל שהוא לא יתקיים." - ידיד מהשכבה שלי כתב
כדי בכל זאת לשמח את עצמי קצת, הלכתי אתמול לחברה והסתכלנו במגאזינים והינה שוב, והפעם על הכריכה של המגזין- דוגמנית עם רווח בשינים! כנראה שרווח נכנס לאופנה, והאמתי שזה דיי חמוד. עד לפני כמה חודשים הייתי בטוחה שזה דוחה וככה בחיים לא אתנשק- אבל הינה אני לומדת לאהוב את הרווח!
חופשה נעימה אנשים :)
מרגישה עם זה דיי חרא האמת. היה לי המון מה לומר אבל לא מצאתי את הזמן המתאים לכתוב.
חנוכה לא בדיוק נפתח כמו שציפיתי שיהיה. חנוכה הוא חג האורות והניסים כיביכול, אבל בנתים הוא ממש ממש לא.
קודם כל השריפה הנוראית, עם כל המודעות שלי והעצב למה שקורה לעולם שלנו- זה רק כואב עוד יותר. שלא נדבר על החיות המסכנות. להשרף זה המוות הכי נוראי שיש. מוות ותביעה. זה מוות איטי וכואב.
עם זה, בכלל לא קר. אני לא זוכרת חנוכה שהלכתי עם גופייה ולבית הספר או שמלה קצרה. ואיפה הגשם?! זה פשוט לא יאומן איזה רמזים עבים בטירוף העולם שלנו נותן לנו וצורח שהוא צריך עזרה, זה סוג של המוות האיטי שלו.
אבל מה ששבר את גב הגמל- היה אתמול.
אחרי מבחן של 3 שעות בתולדות האומנות, יצאתי להפסקה והלכתי לכיוון המגרש איפה שילדי המגמת ג'אז של השכבה שלי( מוזיקת ג'אז) היו באותו הרגע עם המורה שלהם עמית ושיחקו כדורסל. הלכתי לכמה רגעים וכשחזרתי אני רואה הרבה ילדים מצתופפים לייד. אני מתקרבת ורואה את המורה מעולף על הרצפה ומתעוות, עם קצף שיוצא לו מהפה. מה שהכי הפתיע אותי מהעניין, זה שאין אפילו מורה אחד בתיכון שלי יודע לעשות החייאה או הנשמה, כך שהמורים פשוט הסתכלנו עליו מטפתל בזמן שהאיש מהקפיטריה ניסה ללחוץ לו על החזה שיהיה דופק.
לקח זמן עד שהאמבולנס הגיע, ואנחנו הילדים לבד הבנו שצריך לזוז. התחמקתי עם חברה שלי לבנין ממול שהיה בו חלון המשקיף לסטנה וראינו מה שקורה. ראיתי הכל. אך שמגיע האמבולנס, אך שהם מנסים במשך דקות ארוכות מאוד להחיות אותו- אבל אין תגובה. מורידים לו את החולצה, כל הגוף זז מניסיון חזק לעורר אותו אבל אין תגובה.
רציתי רק ללכת. כאב לי והתפללתי שזה רק התקף או משהו, מה שכולנו רצינו שיהיה. יצאתי למזדרון וראיתי ילדים, מכל כיתה וגיל-בוכים. ראיתי חבר טוב שלי גבר גבר כמו שאומרים, דוחף את כולם ורץ לשירותים.
החלטתי ללכת.. כשחזרתי הביתה כבר הבנתי שזהו...
פעם ראשונה שהבנתי מה זה באמת לאבד משהו. איבדתי כבר אנשים שהיו הרבה יותר קרובים לי כמו סבא שלי- אבל בעצם עד היום אני לא קולטת שהם אינם. הם סתם בחו"ל או משהו. אבל כשרואים את זה קורה- זה כבר הרגשה אחרת. "עמית,
למרות שלמדתי איתך רק חודשים ספורים, אני מרגיש כאילו אני מכיר אותך שנים.
היית מחנך מדהים, מוזיקאי דגול, והכי חשוב, חבר טוב - כל מה שחמשוש כמוני יכול לבקש כמורה.
אני לא יודע מה איתך, אבל אני עדיין מחכה בקוצר רוח לשיעור הבא שלנו בתולדות הג׳אז, ועדיין מתקשה לעכל שהוא לא יתקיים." - ידיד מהשכבה שלי כתב
כדי בכל זאת לשמח את עצמי קצת, הלכתי אתמול לחברה והסתכלנו במגאזינים והינה שוב, והפעם על הכריכה של המגזין- דוגמנית עם רווח בשינים! כנראה שרווח נכנס לאופנה, והאמתי שזה דיי חמוד. עד לפני כמה חודשים הייתי בטוחה שזה דוחה וככה בחיים לא אתנשק- אבל הינה אני לומדת לאהוב את הרווח!
חופשה נעימה אנשים :)
עיתון אופנה לא ידוע.. =/
אני
אני!
כותרת ראשית של עיתון ווג.
2 תגובות:
I think gapped teeth are lovely too!:D
http://www.whosdatedwho.com/topic/7937/vanessa-paradis-vogue-magazine-november-2008.htm
yay :)
הוסף רשומת תגובה