יום שבת, 20 בנובמבר 2010

היא לא דומה - ארקדי דוכין

הימים האחרונים פשוט הזויים.
הכל התחיל בחמישי. באתי לבית הספר, מבואסת מזה שיש ספורט על הבוקר ויש לי בעיה ברגל, ועם זה אני צריכה לרוץ, ושהיום הזה הוא ארוך ומייגע. אחרי שיעור שעבדתי קשה, הלכתי להחליף בגדים ואני מגלה ששכחתי את הבגדים להחלפה. השיער שלי נראה זועה, כולי רטובה ומזיעה, עם כאבים חזקים מהריצה ופשוט יודעת שזה לא הולך להיות היום שלי.
אמרתי לעצמי שלא משנה מה אני הולכת הביתה, וכשאני רוצה משהו הוא יקרה. אז אחרי בערך רבע שעה של שכנועים בטלפון עם אמא שלי היא הרשתה לי ללכת. הלכתי למחנכת שלי להגיד לה שאני הולכת וצריכה את האישור שלה, וכשהיא שאלה מה קרה ולמה, התחלתי לבכות ובטירוף. לא יודעת מאיפה זה צץ אבל פשוט בכיתי.
היא הושיבה אותי מחוץ לחדר מורים וניסתה להבין מה קורה. באותו הזמן באה שבת איתנו מורה שלא פגשתי בעבר, והיא באה ואומרת בעדינות" שלום חמודה, אני היועצת של בית הספר", וכשמעתי את זה התחלתי ממש לבכות, בלי להצליח להפסיק. היא אמרה שבטוח הבכי שלי בא ממקום, שאני עוברת משהו ושאבוא ליעוץ אצלה. שאני, אבוא ליועצת/פסיכולוגית? בחיים לא! זה לא רק לאנשים עם בעיות נפשיות?..
אז עזבתי באמצע היום, ובשביל לנקות את הראש לקחתי את האופניים ופשוט ברחתי לים. אפילו לא לקחתי את האייפוד שלי- אלה רק ספר והרעש הנעים של הגלים. אפילו נכנסתי קצת למים ופינקתי את עצמי בגלידת מלאה קלוריות.
חזרתי הביתה והרגשתי הרבה יותר טוב.
אחרי איזה שעה, קיבלתי טלפון מחברה שלי ואומרת לי "זוכרת על מה דיברנו בבוקר? אז נחשי מה? אני ותום חברים!" ואני שומעת את שניהם ברקע שמחים. בהתחלה חשבתי שהם עובדים עלי, אבל באמת שלחברה הכי טובה שלי, שתמיד דיברנו על זה שקשה לנו למצוא את האחד, חבר שבאמת אנחנו רוצות- מתקשרת אלי ואומרת לי את זה. אני שמחה בשבילה הכי שבעולם, ובאותו הזמן מקנאה. בימים האחרונים אני מתעוררת כל לילה, באמצע השינה, אחרי חלומות על מיכאל. בחלומות הוא הבן אדם ההפוך. הוא בא אלי, מחבק אותי ושמח. מה שהייתי רוצה שייקרה. יצא לנו לדבר ממש קצת בזמן האחרון, אבל מספיק שאנחנו מדברים קצת- אני כבר חושבת לי מחשבות שאני צריכה לנטוש.
בשביל להשתחרר יצאתי עם חברה שלי לראות הארי פוטר. הסרט פשוט מדהים, ואני עוד לא מהילדות שמחורפנות על הסרטים/ספרים. באמת שאחלה ספר.
והיום- היום אני גאה בעצמי במיוחד. נסעתי עם חברה שלי, ועוד 2 חברות של אמא שלי מנמל ת"א עד הרצליה! בסה"כ 22 ק"מ! :)
אני בטוחה שרב הדברים הם באמת פשוטים, ואני פשוט מסבכת אותם. אני חושבת יותר מידי. פשוט צריך לחיות את הרגע .
אני צודקת?

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

זה הפוסט האהוב עלי אני חייבת להגיד!
נ

קטיה אמר/ה...

תודה מתוקה.

אנונימי אמר/ה...

תכתבי עוד[= זה ממש מעניין! לאביו. רק שתדעי שאני נכנסת כל יום לבלוג לראות אם כתבת משהו חדש!